פקוד יפקוד | המדריך המלא לשיטת קוהרנס ומדע שכתוב הזכרונות | רוני אילון-הירש

מבוא ספרו של רוני אילון-הירש ריפוי מבוסס חוויה Experiential Therapy מה הופך טיפול ל"חווייתי", ולמה זה משנה הכל בהקדמה פגשנו את המטופל שידע הכל ולא השתנה. הוא יכול היה להסביר את החרדה שלו בהרצאה, אבל הגוף שלו המשיך לפחד. הסיפור הזה הוא הלב של ספר זה, והוא גם נקודת המוצא של כל הטיפולים החווייתיים. הם כולם נולדו מאותה תובנה פשוטה ומטלטלת: הבנה אינה שינוי. אפשר להבין בדיוק למה אנחנו פוחדים, כועסים, נמנעים או נכשלים, ולדבר על זה עם המטפל שנים, ועדיין להמשיך לפחד, לכעוס, להימנע ולהיכשל. התובנה השכלית, חשובה ככל שתהיה, פשוט לא מגיעה למקום שבו הדפוס באמת חי. ושם, בדיוק שם, מתחילה המהפכה החווייתית. הפער הזה, בין הידיעה שבראש לבין החיים שבפועל, מוכר לכל אדם. מי לא ידע שהעישון מזיק והמשיך לעשן? מי לא ידע שהקשר שבו הוא נמצא פוגע בו, ובכל זאת נשאר? מי לא אמר לעצמו אלף פעם "מחר אתחיל", והבוקר תמיד נדחה? הידע לבדו, מתברר, הוא כוח חלש להפליא. הוא מאיר, אך אינו מזיז. והשאלה שממנה צומח כל הספר הזה היא: אם לא ידע, אז מה כן מזיז אותנו? מה זה בעצם טיפול חווייתי? בשני הספרים הקודמים בסדרה הכרנו שתי שיטות חווייתיות מובהקות, IFS( מערכות משפחתיות פנימיות( ו-AEDP( פסיכותרפיה דינמית חוויתית מואצת(. שתיהן, על אף ההבדלים ביניהן, שייכות למשפחה אחת גדולה: משפחת הטיפולים החווייתיים. וכעת, כשאנו ניגשים לשיטת קוהרנס, כדאי לעצור רגע ולשאול, מה בעצם מאחד את כל המשפחה הזו? בעבר, כשאמרו "טיפול חווייתי", התכוונו לטיפול שכולל פעילות, פסיכודרמה, טיפול באמנות, טיפול בתנועה. אבל היום, כשמדברים על טיפול חווייתי, מתכוונים למשהו אחר. לעיתים קרובות הוא נראה מבחוץ כמו שיחה רגילה לגמרי. שני אנשים יושבים בחדר ומדברים. אז מה הופך אותו לחווייתי? התשובה היא שטיפול חווייתי אינו עוסק בדיבור על החוויה, אלא בחוויה עצמה, כאן ועכשיו, בחדר. לא לספר על הפחד אלא לפגוש אותו. לא לנתח את הכעס אלא לתת לו לעלות. לא להבין את הגעגוע אלא לחיות אותו. כי רק מה שנחווה באמת, יכול להשתנות באמת. ההבחנה הזו דקה אך מכרעת. שני מטופלים יכולים לומר את אותן מילים ממש: "אני מרגיש שאני לא מספיק טוב", אך האחד אומר זאת מלמעלה, כמדווח על עצמו מרחוק, והשני אומר זאת מתוך התחושה, כשהיא חיה בגופו ברגע זה. רק אצל השני מתרחשת עבודה חווייתית. המילים זהות; המרחק מהחוויה שונה לגמרי. ומלאכת המטפל החווייתי היא, פעם אחר פעם, לצמצם את המרחק הזה, להחזיר את האדם מן הדיבור-על אל ההימצאות-בתוך. ארבעת המרכיבים של ריפוי חווייתי אפשר לזהות ארבעה מרכיבי ליבה משותפים לכל השיטות במשפחה הזו, בין אם זה Experiencing Somatic ,EMDR ,AEDP ,IFS, קוהרנס או אחרות. הנה הם: .1 ריפוי מהשורש, לא ניהול הסימפטום, הטיפול החווייתי לא מנסה ללמד אותנו להתמודד טוב יותר עם החרדה או הדיכאון. הוא מנסה לרפא את המקור שמייצר אותם. ההנחה היא שמתחת לכל סימפטום, חרדה, דיכאון, חוסר ערך, דחיינות, מסתתרת למידה רגשית עמוקה שמפעילה אותו. ושינוי אמיתי מצריך לגעת בלמידה הזו עצמה, בדרך כלל דרך חוויה חדשה. אין זה שלילה של ניהול הסימפטום, לעיתים הוא נחוץ ומציל, אלא הכרה שניהול לבדו אינו ריפוי. .2 מיינדפולנס לחקירה עצמית, כאן יש דקות חשובה. המיינדפולנס בטיפול חווייתי אינו כלי להרגעה עצמית )כמו שנושמים עמוק כדי להירגע(, אלא כלי לחקירה. הוא הדרך להאט, להפנות את הקשב פנימה, ולתת ללמידות הסמויות, לאלה שחיות "ברקע" של המוח, לעלות אל פני השטח. לא להרגיע את המים, אלא להציץ אל מתחת לפניהם. מטפל חווייתי ישאל פחות "מה אתה חושב על זה?" ויותר "מה עולה בך כשאתה נשאר עם זה רגע?" .3 תחושת ביטחון, אי אפשר לפגוש את הכאב הישן בלי תחושת ביטחון. אם המערכת העצבית חשה מאוימת, היא נסגרת, מתגוננת, בורחת. לכן הטיפול החווייתי שם דגש עצום על יצירת מרחב בטוח, קשר טיפולי שבו אפשר להעז להרגיש את מה שבדרך כלל נמנעים ממנו. הביטחון אינו רקע נעים בלבד; הוא תנאי הכרחי, שבלעדיו המוח פשוט לא ייפתח ללמידה חדשה. .4 מיקוד גבוה, מטפלים חווייתיים נוטים להיות מכווני־מטרה ודירקטיביים יותר ממה שמצופה. הם עוזרים למטופל להישאר ממוקד במה שהוא רוצה לחקור, במקום ללכת לאיבוד בסיפורים ובפרטים. דווקא משום שהעבודה עמוקה, היא צריכה להיות ממוקדת. שיחה שמשוטטת בין נושאים עשויה להיות נעימה, אך היא כמעט לעולם לא תיגע בשורש. שלושת המרכיבים האחרונים, מיינדפולנס, ביטחון ומיקוד, כולם משרתים את המרכיב הראשון: היכולת לגעת בשורש ולשנות אותו. הם אינם מטרה בפני עצמם, אלא התנאים שמאפשרים את הריפוי מן היסוד. המוח שמתחת למילים כדי להבין למה הבנה לבדה לא מספיקה, צריך להכיר שתי "קומות" במוח. הקומה העליונה, הנאוקורטקס, היא מוח החשיבה, השפה, ההיגיון. כאן אנחנו מנתחים, מסבירים, מספרים סיפורים. אבל הדפוסים הרגשיים שלנו לא נמצאים כאן. הם חיים בקומה התחתונה, האזורים הסאב-קורטיקליים, המוח הרגשי העמוק. שם, בעומק, מאוחסנות הלמידות הרגשיות. לא כמילים, אלא כקשרים עצביים. "אם ארגיש את העצב הזה, אטבע." "אם אתפוס מקום, ישימו אותי במקום." "כשמישהו נחמד אלי, זה כי הוא רוצה משהו בתמורה." אלה לא מחשבות מודעות. הן תבניות עצביות שנדרכות לפעולה ברגע הנכון, אוטומטית, מתחת לסף ההכרה. ולכן הן מרגישות אמיתיות לחלוטין, גם כשהשכל יודע שהן לא. דמיינו את זה כך: הקומה העליונה היא כמו נהג שיושב במושב הקדמי, מדבר, מסביר, מתכנן. אבל ההגה האמיתי, הבלמים, הגז, מחוברים לקומה התחתונה. הנהג יכול להכריז כמה שירצה "אני נוסע ימינה", אבל אם הקומה התחתונה "יודעת" שימינה מסוכן, הרכב יפנה שמאלה. וזו חוויית היומיום של כל מי שנאבק בעצמו: היודע רוצה דבר אחד, והמרגיש עושה אחר. וזו הסיבה שדיבור שכלי רגיל לא עוזר: אנחנו פונים לחלק הלא נכון של המוח. הנאוקורטקס, מוח ההיגיון, פשוט לא יודע למה אנחנו מרגישים מה שאנחנו מרגישים. כשאנו שואלים אדם מה הוא חושב על משהו, אנו מקבלים את הנרטיב המודע שלו, אבל לא את הלמידה העמוקה שבאמת מניעה אותו. הטיפול החווייתי שואל את החלק הנכון של המוח, בשפה שהוא מבין: שפת החוויה. שתי דרכים לשינוי כשהדפוס הישן נדרך, החרדה עולה, הכעס מתפרץ, ההימנעות משתלטת, עומדות בפנינו שתי דרכים. הדרך הראשונה: שינוי נגדי )Counteractive). זו הגישה המוכרת מרוב הטיפולים, וגם מהשכל הישר. כשעולה תגובה בעייתית, אנחנו מנסים לעקוף אותה, לדכא אותה, לאזן אותה. טכניקות הרגעה, נשימות, החלפת מחשבות שליליות בחיוביות, שליטה עצמית. גישות כמו CBT ו-DBT עובדות בעיקר כך. יש לזה ערך, אבל זה לא ריפוי מהשורש, כי הלמידה העצבית המקורית נשארת על כנה. ברגע שמפסיקים לעבוד נגדה, היא חוזרת. זו הפוגה, לא גאולה. הדרך השנייה: שינוי טרנספורמטיבי (Transformational). כאן לא עוקפים את הלמידה הישנה, מוחקים אותה. משנים את התבנית העצבית עצמה. וכשהשורש משתנה, הסימפטום נעלם בלי מאמץ ובלי תחזוקה. אין יותר מה לנהל, כי אין יותר מה שמייצר את הבעיה. זה "פשוט נגמר". דמיינו אדם שמפחד ממעליות. בגישה הנגדית, נלמד אותו נשימות, הרפיה, ומחשבות מרגיעות, והוא יוכל, במאמץ, להיכנס למעלית. אבל בכל פעם מחדש הוא יצטרך לעבוד נגד הפחד. בגישה הטרנספורמטיבית, נגלה מה הפחד הזה "יודע" )אולי חוויית לכידות ישנה, אולי רגע של חוסר אונים(, ונשכתב אותה, וביום שאחרי, האדם ייכנס למעלית בלי לחשוב על זה בכלל, כי אין יותר פחד לנהל. ההבדל אינו בעוצמת ההקלה, אלא בשורש: האחד מנהל תסמין, השני מוחק אותו. ההבדל הזה, בין שינוי נגדי לשינוי טרנספורמטיבי, הוא אחד הצירים המרכזיים של הספר כולו, ונרחיב עליו מאוד בהמשך. לעת עתה די לומר: כל הטיפולים החווייתיים שואפים לדרך השנייה. והמנגנון המדעי שמאפשר אותה הוא שכתוב הזיכרון, ההזמ"ה, שעליו בנוי הספר הזה. איפה קוהרנס נכנסת לתמונה אם כל הטיפולים החווייתיים חולקים את אותם ארבעה מרכיבים ואת אותה שאיפה לשינוי טרנספורמטיבי, מה מייחד את קוהרנס? לכל שיטה במשפחה יש "דרך כניסה" משלה אל הלמידה הרגשית. IFS נכנסת דרך עבודה עם "חלקים" פנימיים. AEDP נכנסת דרך קשר ורגש עמוק. שיטות סומטיות נכנסות דרך הגוף ותחושותיו. ולכל שיטה יש את החוזקות שלה, עבודה סומטית מתאימה במיוחד לטראומות גופניות, שיטות רגשיות-דינמיות לפצעי התקשרות, וכן הלאה. אין כאן תחרות של "מי צודק", אלא ריבוי של דלתות אל אותו חדר. קוהרנס מציעה משהו ייחודי. היא לא רק עוד דרך כניסה, היא מפה. ברוס אקר, מפתח השיטה, ניסח בבהירות חסרת תקדים את התהליך שמתרחש בכל שינוי טרנספורמטיבי, בכל שיטה. הוא תיאר את הצעדים המדויקים, מגילוי הלמידה הסמויה, דרך הבאתה לאור, ועד חוויית ההצמדה שמשנה אותה. ובכך, קוהרנס הפכה לא רק לשיטה בפני עצמה, אלא לשפה משותפת שמסבירה למה כל שאר השיטות עובדות, כשהן עובדות. זו הסיבה שספר על קוהרנס הוא, במובן עמוק, גם ספר על כל הטיפולים החווייתיים. ללמוד קוהרנס זה ללמוד את הדקדוק הפנימי של השינוי עצמו, את מה שמשותף ל-IFS, ל-AEDP, ל-EMDR ולכל השאר. ומי שמבין את הדקדוק הזה, יכול לדבר בכל אחת מהשפות. בפרק הבא נצא למסע אל ליבה של השיטה: נכיר את ברוס אקר ולורל הולי, את הדרך שבה נולדה קוהרנס, ואת הרעיון המהפכני שבבסיסה, שכל סימפטום, גם הכואב ביותר, הגיוני לחלוטין.