החזיקו עצמכם יחד | המדריך המלא ל AEDP | רוני אילון-הירש

מבוא ספרו של רוני אילון-הירש אני זוכר את הרגע שבו הבנתי לראשונה מה AEDP באמת אומרת. הייתי בסדנה, וראיתי מטפלת עובדת עם מטופל , ומשהו קרה שם שלא ראיתי בשום טיפול קודם. המטפלת לא ניתחה, לא פירשה, לא הסבירה. היא פשוט הייתה שם , נוכחת, חמה, אמיתית. ומול העיניים שלי, אדם שנכנס סגור ומרוחק התחיל להיפתח, כמו פרח שמקבל שמש אחרי חורף ארוך. באותו רגע הבנתי: הקשר עצמו הוא הרפואה. לא הטכניקה, לא הניתוח, לא ההסבר , הקשר. הספר הזה נולד מתוך הרגע הזה, ומתוך אלפי רגעים דומים שבאו אחריו. רגעים שבהם ראיתי אנשים מגלים שהם לא צריכים להישאר לבד עם הכאב שלהם. שיש דרך אחרת. "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו" (פרקי אבות ד, כ) המשנה הזו מלמדת אותנו שמה שנראה מבחוץ אינו בהכרח מה שקיים בפנים. אדם יכול להיראות קשוח, מרוחק, אפילו עוין , אבל בתוכו מסתתר ילד פצוע שמחפש קשר, אהבה, הבנה. אדם יכול להיראות "מסתדר מצוין", מצליח בעבודה ובחיים החברתיים, ובכל זאת לשאת בתוכו בדידות עמוקה שאיש אינו מכיר. זו בדיוק נקודת המוצא של שיטת Accelerated , AEDP :בעברית או ,Experiential Dynamic Psychotherapy "פסיכותרפיה דינמית חוויתית מואצת". השיטה שפיתחה ד"ר דיאנה פושה מבוססת על תובנה פשוטה ועמוקה כאחד: מתחת לכל ההגנות, מתחת לכל הקושי, מתחת לכל הסימפטומים , יש אדם שלם שרק מחכה לקשר בטוח כדי לצאת החוצה. AEDP אינה רואה את האדם כ"חולה" שצריך "לתקן". היא רואה אותו כמי שפיתח דרכים יצירתיות להתמודד עם כאב, אבל הדרכים האלה כבר לא משרתות אותו. היא רואה את הפוטנציאל הטמון בכל אדם לריפוי ולצמיחה, ומחפשת את הדרך לשחרר את הפוטנציאל הזה. החכמה העתיקה פוגשת את המדע החדש המסורת היהודית תמיד ידעה שריפוי קורה ביחסים. בתלמוד (ברכות ה, ב) מופיע הביטוי "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים". הכוונה פשוטה: אדם שכלוא , בכלא פיזי או רגשי , אינו יכול לשחרר את עצמו. הוא זקוק למישהו אחר, למישהו שיגיע מבחוץ, שיושיט לו יד. העיקרון הזה נכון גם לכלא הרגשי. אנשים שנושאים כאב ישן, שפיתחו הגנות כדי לשרוד, שלמדו להסתיר את הפגיעות שלהם , לא יכולים לשחרר את עצמם לבד. הם צריכים מישהו אחר. מישהו שרואה אותם, שמבין אותם, שנמצא איתם בתוך הכאב בלי לברוח. רבי נחמן מברסלב לימד על כוחה של ה"התבודדות" , השיחה הפנימית עם הבורא. אבל הוא גם הדגיש שוב ושוב את חשיבות הקשר עם הצדיק, עם החבר, עם מי שיכול להאיר לנו את החושך. "כי העיקר הוא ההתקשרות," כתב. הריפוי, לפי רבי נחמן, אינו עניין אינטלקטואלי או טכני. הוא עניין של קשר , קשר עם עצמנו, קשר עם אחרים, קשר עם משהו גדול מאיתנו. . רבי נחמן אף הוסיף הוראה מפורשת לתמידיו שמהדהדת עד היום : " החזיקו עצמכם יחד " . הוראה שאומרת שכדי לשרוד את מפגעי הזמן חייבים לשמור על ה"ביחד" על דיבוק חברים . וחבר הוא ישהוא שאנחנו יכולים לדבר אתו מלב אל לב , לשתף אותו ב"נקודה השייכת לליבנו בעת הזו". במסכת תענית (כג, א) מסופר על חוני המעגל שישן שבעים שנה. כשהתעורר, אף אחד לא הכיר אותו, ואף אחד לא האמין לו שהוא חוני. הוא הלך לבית המדרש, שמע שמזכירים את שמו בכבוד, אבל כשניסה לומר "זה אני" , לא קיבלו אותו. חוני התפלל ומת. התלמוד מסכם: "או חברותא או מיתותא" , או חברים או מוות. הביטוי הזה נשמע קיצוני, אבל הוא מבטא אמת עמוקה: בלי קשר, בלי מישהו שמכיר אותנו ורואה אותנו , אנחנו לא באמת חיים. אנחנו קיימים, אבל לא חיים. המדע המודרני מאשר את מה שחכמינו ידעו: בדידות היא לא רק תחושה לא נעימה , היא גורם סיכון לבריאות הגוף והנפש. היא פוגעת במערכת החיסון, מגבירה דלקות, מקצרת חיים. AEDP מביאה את החכמה העתיקה הזו לשפה מדעית מודרנית. היא מראה, באמצעות מחקר נוירוביולוגי, איך קשר בטוח ממש משנה את המוח. איך חוויה רגשית מתקנת יכולה לשכתב זיכרונות כואבים. איך נוכחות אמיתית של אדם אחר יכולה לרפא פצעים שנשאנו שנים. הסיפור של נעם נעם הגיע לטיפול אחרי עשר שנים של חרדה כרונית. הוא סיפר שניסה הכל: טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, תרופות, מדיטציה, יוגה, דיאטות מיוחדות. כל דבר עזר קצת, לזמן קצר, ואז החרדה חזרה. "יש לי כלים," הוא אמר בפגישה הראשונה, "אני יודע לנשום, אני יודע לזהות מחשבות שליליות, אני יודע להרגיע את עצמי. אבל משהו עדיין לא עובד. עדיין יש משהו שמפחיד אותי כל הזמן, גם כשאין סיבה אמיתית לפחד." כששאלתי אותו מה קורה כשהוא מרגיש את החרדה, הוא תיאר תחושה מוכרת: "זה כאילו אני מתכווץ. הלב רץ, הנשימה קצרה, ואני מרגיש שאני צריך לברוח. לפעמים אני לא יודע ממה, אבל הגוף פשוט רוצה לברוח." "ומה קורה אם אתה לא בורח?" שאלתי. "אם אתה נשאר עם התחושה הזו?" הוא שתק לרגע. "לא יודע. אף פעם לא ניסיתי באמת. תמיד יש מישהו שאומר לי מה לעשות , לנשום, לחשוב אחרת, להסיח את הדעת. אף אחד אף פעם לא שאל אותי פשוט להישאר עם זה." וזה היה הרגע שבו משהו התחיל להשתנות. בפגישות הבאות, במקום ללמד את נעם עוד טכניקות, עשינו משהו אחר. ישבנו יחד עם החרדה. לא ניסינו להיפטר ממנה, לא ניסינו לשנות אותה. פשוט היינו איתה, יחד. "מה התחושה הזו רוצה להגיד לך?" שאלתי. "היא רוצה להגיד שאני לבד," אמר נעם, ודמעות התחילו לזלוג. "שאני תמיד הייתי לבד. שכשהייתי ילד ופחדתי, אף אחד לא היה שם. אמא הייתה עסוקה, אבא היה רחוק, ואני הייתי לבד עם הפחד." זה היה הרגש הגרעיני , לא החרדה עצמה, אלא הבדידות שמתחתיה. העצב העמוק על ילד שהיה לבד עם פחדים שהיו גדולים עליו. והפעם, נעם לא היה לבד. הפעם היה מישהו איתו , מישהו שלא ברח, לא ניסה לתקן, פשוט היה שם. "זו הפעם הראשונה," הוא אמר אחרי שהדמעות שככו, "שמישהו פשוט נשאר איתי בזה. בלי לנסות לתקן, בלי לתת עצות. פשוט להיות איתי." החרדה של נעם לא נעלמה באותו רגע, אבל משהו מהותי השתנה. הוא גילה שאפשר להיות עם רגשות קשים בלי להיות לבד. וכשאתה לא לבד, הרגשות הקשים פחות מאיימים. הם עדיין כואבים, אבל אפשר לשאת אותם. במהלך החודשים הבאים, המשכנו לעבוד יחד. נעם למד להיות עם עצמו בצורה חדשה , לא כאויב שצריך להילחם בו, אלא כחבר שצריך להקשיב לו. החרדה הפכה מאויב למסר , מסר שאומר "משהו צריך תשומת לב". ונעם למד להקשיב למסר הזה בלי להיבהל. הבדידות כמוקד הסבל הסיפור של נעם ממחיש את אחת התובנות המרכזיות של דיאנה פושה: "בדידות מול רגש מציף היא מוקד הסבל הרגשי; הניסיונות להתמודד איתה מביאים לפסיכופתולוגיה שמובילה את המטופלים לחפש עזרה." , דיאנה פושה מה המשמעות של המשפט הזה? פושה טוענת שהשורש של רוב הסבל הנפשי אינו הרגש הקשה עצמו. עצב, כעס, פחד , אלה רגשות טבעיים וחיוניים. הבעיה מתחילה כשאנחנו נאלצים לחוות את הרגשות האלה לבד, בלי מישהו שיעזור לנו להכיל אותם. חשבו על ילד קטן שמפחד בלילה. אם ההורה מגיע, מחבק, מרגיע , הפחד עובר. הילד לומד שרגשות קשים באים והולכים, ושיש מישהו שיעזור לו לעבור אותם. אבל אם הילד נשאר לבד עם הפחד, אם אף אחד לא מגיע, אם הוא צריך להתמודד בעצמו עם משהו שגדול עליו , זו הטראומה האמיתית. ואז הילד לומד שני דברים: אחד , רגשות הם מסוכנים, כי הם מציפים ואי אפשר להתמודד איתם. שתיים , אני לבד, אין מי שיעזור לי. שני הדברים האלה הופכים לאמונות עמוקות שמנחות את ההתנהגות שלנו כמבוגרים, גם אם אנחנו לא מודעים להן. ההגנות שאנחנו מפתחים , הימנעות מרגשות, ניתוק, אינטלקטואליזציה, שליטה יתר , כולן ניסיונות להימנע מלחזור לאותה חוויה נוראית של להיות לבד עם רגש מציף. הן היו אסטרטגיות הישרדות חכמות כשהיינו ילדים, אבל כמבוגרים הן הופכות לבעיה עצמה. AEDP מציעה דרך אחרת. במקום ללמד אנשים "להתמודד" עם רגשות לבד, היא יוצרת הזדמנות לחוות רגשות קשים בנוכחות של מישהו אחר. מישהו שלא קורס, לא בורח, לא מנסה לתקן , פשוט נמצא שם. וכשזה קורה, משהו עמוק משתנה. הפחד מלהרגיש יש הרבה סיבות לסבל האנושי, וחלק גדול מהסבל הזה הוא בלתי נמנע. אי אפשר לא להרגיש כאב כשאנחנו חווים אובדן, מחלה או עוול. עם זאת, חלק גדול מהסבל שלנו מקורו בתוכנו , והרבה מהסבל המיותר הזה קשור לבושה או לחרדה שאנחנו מרגישים ביחס לחלק מהחוויה הפנימית שלנו. אמנם הגיוני לפחד מאיומים אמיתיים בעולם החיצון, אבל חבל לפחד מעצמנו. והאמת היא שרובנו כן מפחדים. אנחנו מפחדים מ,- ואולי אפילו אויבים של, חלק מהנפש שלנו עצמנו. ואיזה חלק מהנפש שלנו כל כך הרבה פעמים שזור בפחד או בושה? הרגשות שלנו. זה עניין גדול. כי כשאנחנו מפחדים להרגיש את הרגשות שלנו , בין אם זה העצב שלנו, הכעס, ואפילו השמחה או האנרגיה המינית , יש לזה מחיר עצום. הרגשות שלנו הם המצפן שלנו. הם אומרים לנו מה חשוב לנו, מה פוגע בנו, מה משמח אותנו. בלעדיהם, אנחנו מנווטים בחושך. הרעל שנדבק לרגשות חשבו על זה כך: רגש הוא כמו מים. אנחנו לא באמת צריכים ללמוד לאהוב מים , המוח שלנו פשוט מזהה אותם כמשהו שאנחנו צריכים, וטבעי לשתות כשאנחנו צמאים. אבל מה אם בכל פעם שהציעו לנו מים בעבר, הם היו מורעלים? אז היינו מותנים לתגובה של סלידה, פחד או הימנעות ממים , למרות שאנחנו צריכים אותם כדי לחיות. איזה "רעל" יכול להיכנס לחוויה שלנו של רגשות? זיכרונות של ענישה, בושה או הזנחה בעקבות הרגשות שלנו. למדנו לצפות או לחזות שאם נרשה לעצמנו להרגיש: אחד, אף אחד לא ישים לב או יאכפת לו. שתיים, אם כן ישימו לב, עלולים להעניש או לבייש אותנו , זה יוביל לדחייה. שלוש, אם נרשה לעצמנו להרגיש, לא נוכל להתמודד עם הרגשות ונהיה מוצפים. או אפילו, ארבע , מישהו אחר לא יוכל להתמודד עם מה שאנחנו מרגישים, אנחנו עלולים לפגוע בו אם נהיה רגשיים מדי. לרבים מאיתנו יש ציפיות לתוצאות שליליות סביב רגשות, כי זה מה שחווינו. אפילו העובדה שההורים שלנו פשוט התעלמו מהרגשות שלנו מספיקה כדי ליצור קושי גדול. למה? כי בדיוק ברגע שבו אנחנו מתמודדים עם משהו קשה או כואב , הדבר שאנחנו נסערים ממנו , עכשיו אנחנו צריכים להתמודד גם עם משהו אחר קשה וכואב: שאף אחד לא נראה שאכפת לו. אף אחד אפילו לא שם לב שהייתי נסער. טרנספורמנס , הנטייה הטבעית לריפוי כמו שלגוף יש יכולת טבעית לרפא פצע, כך גם לנפש יש יכולת טבעית לרפא כאב רגשי. הבעיה היא שלרוב אנחנו לבד עם הכאב, ולבד , קשה מאוד לרפא. דיאנה פושה קוראת לנטייה הטבעית הזו "טרנספורמנס" ( Transformance ), הכוח הפנימי שדוחף אותנו לעבר שלמות, בריאות וצמיחה. הכוח הזה קיים בכל אחד מאיתנו, גם אם הוא מכוסה בשכבות של הגנות. הוא ההפך מ"התנגדות" ( Resistance ), המושג שפסיכותרפיה קלאסית השתמשה בו לתאר את מה שמונע ממטופלים להשתנות. פושה הפכה את הפרדיגמה: במקום לראות מטופלים כ"מתנגדים" לשינוי, AEDP מניחה שמטופלים רוצים להשתנות. הם מחפשים את התנאים הנכונים לכך. התפקיד של המטפל אינו להתגבר על התנגדות, אלא ליצור את התנאים שמאפשרים לטרנספורמנס לפעול. כשאדם מרגיש בטוח מספיק, כשהוא יודע שיש מישהו איתו, הוא נפתח באופן טבעי. הוא מוכן לגעת ברגשות שפחד מהם. הוא מוכן לחקור מקומות כואבים. לא בגלל שהוא "מכריח" את עצמו, אלא בגלל שזה מה שהנפש רוצה , להשתחרר, לרפא, לצמוח. המסע דרך ארבעת המצבים AEDP מלווה את המטופל במסע דרך ארבעה מצבים שונים, כשכל אחד מהם מייצג שלב בתהליך הריפוי: מצב ראשון: המצב שבו המטופל מגיע , הגנות, חרדה, בושה. המערכת שלו מהירה לקפוץ להגנות. זה לא חולשה או כישלון , זו פשוט הדרך שהנפש למדה לשרוד. מצב שני: דרך ויסות הרגשות המשניים )החרדה והבושה(, המטופל נתמך לרדת אל הרגשות הגרעיניים שמתחת , הכעס, העצב, הכמיהה האמיתיים. רגשות שהיו קבורים שנים מתחילים לצוף לפני השטח. מצב שלישי: כשהרגשות הגרעיניים עוברים עיבוד, המערכת עוברת באופן טבעי לרגשות טרנספורמטיביים , הקלה, גאווה, אסירות תודה, תחושה של שלמות. זה לא "חשיבה חיובית" מאולצת - , זו תגובה טבעית של המוח כשמשהו שהיה תקוע סוף סוף זז. מצב רביעי: כשגם הרגשות הטרנספורמטיביים שוככים, מה שנשאר הוא מצב ליבה ( State Core ), פתיחות, חיבור, שלווה. נוכחות מלאה מהמקום הכי עמוק והכי טהור בתוכנו. מקום שרבים לא ידעו שקיים בהם. העבודה של AEDP היא לא "לתקן" אנשים. היא ליצור את התנאים שבהם הריפוי הטבעי יכול לקרות. והתנאי המרכזי? הוא קשר אנושי בטוח ואמיתי למה עוד ספר על ריפוי נפשי? בעולם מוצף בשיטות טיפוליות, ספרי עזרה עצמית וטכניקות להתפתחות אישית , למה בכלל צריך עוד ספר? ובמיוחד, למה ספר על שיטה שרוב האנשים בישראל עדיין לא שמעו עליה? התשובה פשוטה ומרגשת כאחד: כי AEDP מציעה משהו שונה באופן מהותי. רוב השיטות הטיפוליות מתמקדות בסימפטום: איך להפחית חרדה, איך לנהל כעס, איך לשנות מחשבות שליליות. אלה כלים חשובים, אבל הם מטפלים בתוצאה, לא בשורש. AEDP שואלת שאלה אחרת: מה קורה כשאנחנו יוצרים מרחב בטוח מספיק כדי לגעת ברגשות הגרעיניים, באלה שמסתתרים מתחת לסימפטומים? והתשובה? קורה ריפוי. לא ניהול, לא התמודדות, לא "כלים" , אלא שינוי עמוק ואמיתי מהשורש. שינוי שמתבטא לא רק בהפחתת סימפטומים, אלא ביכולת לחוות את מלוא העושר של החיים האנושיים , גם את הכאב, גם את השמחה, גם את הקשר. הספר הזה הוא השני בסדרה של ספרים היוצאים לאור תחת "הנני , המכללה לפסיכותרפיה חוויתית". הספר הראשון עסק בשיטת IFS( מערכות משפחתיות פנימיות ). ביחד, הספרים האלה מציעים מפה מקיפה לעולם הטיפולים החווייתיים , גישות שמאמינות שריפוי קורה לא דרך דיבור על חוויות, אלא דרך חוויה עצמה. למי הספר הזה מיועד? הספר נכתב עבור קהלים שונים, וניסינו לכתוב אותו בצורה שתדבר לכולם: למטפלים , בין אם אתם פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, יועצים או מטפלים מכל סוג , הספר מציע גישה חדשה ועוצמתית לעבודה עם מטופלים. גישה שמבוססת על מחקר ועל עשרות שנות ניסיון קליני, אבל גם על אמונה עמוקה ביכולת האנושית לרפא ולהירפא. למטופלים , אם אתם בטיפול או שוקלים להתחיל טיפול, הספר יעזור לכם להבין טוב יותר את התהליך הטיפולי. מה לצפות, איך להפיק יותר מהטיפול, ומה באמת קורה כשטיפול עובד. לאנשים שמחפשים דרך להבין את עצמם , גם בלי להיות בטיפול פורמלי, הספר מציע תובנות עמוקות על הנפש האנושית. על למה אנחנו מתנהגים כמו שאנחנו מתנהגים, למה שינוי קשה, ומה יכול לעזור. להורים, מחנכים ואנשי עזרה , אם אתם עובדים עם אנשים אחרים, בין אם כהורים, מורים, מנהלים או בכל תפקיד אחר , הספר יעזור לכם להעמיק את היכולת שלכם ליצור קשר מרפא. להבין מה אנשים צריכים ברגעי קושי, ואיך להיות נוכחים בצורה שבאמת עוזרת. לכל מי שסקרן , ורוצה להבין איך קשר אנושי אמיתי יכול לרפא. אתם לא צריכים רקע בפסיכולוגיה כדי לקרוא את הספר. השתדלנו להסביר כל מונח, לתת דוגמאות, ולכתוב בשפה נגישה. איך לקרוא את הספר? הספר בנוי בצורה הדרגתית, כמו מסלול לימוד: חלק א' מניח את היסודות התיאורטיים , מה זו AEDP, מה העקרונות המנחים שלה, ואיך היא מבינה את הנפש האנושית. חלק ב' מלמד מיומנויות מעשיות , איך לעקוב אחרי רגשות, איך לעבוד עם הגנות, איך ליצור בטחון. חלק ג' מעמיק בחוויות הטרנספורמטיביות , מה קורה כשרגשות באמת משתחררים, ומה מגיע אחרי. חלק ד' עוסק ביישומים מתקדמים , עבודה עם טראומה, עבודה עם בושה, יישומים מיוחדים. חלק ה' עוסק באינטגרציה , איך AEDP משתלבת עם שיטות אחרות, והמדע שמאחורי השינוי. אפשר לקרוא מההתחלה לסוף , יש כאן בנייה הדרגתית של הידע. אבל אפשר גם לקפוץ לפרקים שמעניינים אתכם במיוחד. כל פרק עומד בפני עצמו, אם כי ההבנה המלאה נבנית מפרק לפרק. הכי חשוב , אל תמהרו. AEDP היא לא טכניקה מהירה. היא דרך להיות עם עצמך ועם אחרים. תנו לעצמכם זמן לעכל, להרגיש, לחוות את מה שעולה תוך כדי הקריאה. אם משהו מעורר תגובה רגשית , זה בסדר. זה אפילו טוב. זה אומר שמשהו קורה. הזמנה למסע הספר הזה הוא הזמנה. הזמנה לגלות שהריפוי אפשרי. שאתם לא צריכים להישאר תקועים בדפוסים ישנים. שהכאב שאתם נושאים יכול להשתחרר , לא על ידי להילחם בו, אלא על ידי להיות איתו בדרך חדשה. זו גם הזמנה לגלות את הכוח של הקשר. לראות איך נוכחות אמיתית , שלכם עם עצמכם, ושל אחרים איתכם , יכולה לשנות הכל. לא בקסם, לא בטריקים, אלא בפשטות של להיות שם. באמת להיות שם. וזו גם הזמנה להאמין בעצמכם. בכוח הריפוי שכבר נמצא בתוככם, רק מחכה לתנאים הנכונים כדי להתגלות. אתם יותר חזקים ממה שאתם חושבים. יותר שלמים ממה שאתם מרגישים. והדרך חזרה אל השלמות הזו קצרה יותר ממה שנדמה. אז בואו. בואו נתחיל את המסע.