נשמת חיים | נשימה מעגלית ככלי פסיכואקטיבי בריפוי מבוסס חוויה | רוני אילון-הירש

מבוא ספרו של רוני אילון-הירש הקדמה בחצות, בבית הקברות של ברדיטשוב, איש אחד עומד ליד ציונו של רבי לוי יצחק ומתחיל להיאנח. אנחה. ועוד אנחה. ועוד. בהתחלה זה נשמע כמו מאמץ, משהו שנשאב בקושי מגרון ניחר. ואז האנחות מסתדרות זו אחר זו, מתארכות, נעשות רצופות, ומשהו בהן משתנה. הן הופכות לנהמות. הנהמות הופכות לזעקות. והזעקות, בסופו של דבר, נשברות לבכי, בכי גדול, שנשפך כנחל. שמו ר' בנימין פארבער, חסיד ברסלב, והוא עשה את זה לילה אחר לילה. עכשיו קחו את התמונה הזו, והעתיקו אותה לחדר מרווח בתל אביב, במאה העשרים ואחת. אדם שוכב על מזרון, עיניים עצומות, מוזיקה מתגברת ברקע, ומנחה יושב לצידו ואומר: "תנשום. בלי הפסקה בין השאיפה לנשיפה. פשוט תמשיך." עשר דקות. עשרים. ואז מתחילה סחרחורת קלה. מתחילים זרמים בידיים וברגליים. ומתחיל רעד, רעד עמוק, שעולה מתוך החדרים העמוקים ביותר של הגוף ושל הנפש. לאט לאט הרעד, בלי מילים ובלי שכל, בלי סיפור ובלי הסבר, הופך לבכי. ורגשות חסומים של שלושים שנה פורצים החוצה, אל אוויר העולם. זו אותה עבודה. מפרידות ביניהן מאתיים שנה, יבשת אחת, ותהום תרבותית שלמה. אבל הפעולה זהה, המנגנון זהה, ומה שנפתח, זהה. וזו הטענה שממנה צומח הספר הזה: הנשימה המעגלית איננה המצאה מערבית שאנחנו מנסים להכשיר. היא עבודה עתיקה, שרק למדנו לקרוא לה בשם חדש. נשמה ונשימה, שורש אחד "וייצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה, וייפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה" שימו לב למה שהפסוק אינו אומר. הוא אינו אומר שאלוקים נתן לאדם נשמה, או ברא בו נשמה, או שם בתוכו נשמה. הוא אומר שהוא נפח. נשף. הוציא אוויר מתוכו, והכניס אותו לתוך גוש עפר. והזוהר מוסיף שלוש מילים ששוברות את הקריאה הפשוטה: "מאן דנפח, מדיליה נפח." מי שנופח, נופח מעצמו. לא "משלו", לא מתוך מלאי, לא מרכוש שיש לו, לא ממחסן של נשמות שהוא מחלק. מעצמו. מעצמותו. ממה שהוא. הנשמה, אם כן, איננה מתנה שניתנה לנו מבחוץ. היא המהות העצמית העמוקה ביותר של האישיות שלנו, חלק אלו-ה ממעל. זה לא משהו שיש לנו. זה מה שאנחנו. ובעברית, "נשמה" ו"נשימה" הן אותו שורש בדיוק. זו אינה מקריות לשונית. זו הצהרה: הפעולה שדרכה הוטבע בנו העומק, היא הפעולה שדרכה נוכל לחזור אליו. הטענה, בקצרה הספר הזה טוען דבר אחד, והוא פשוט: הנשימה איננה מרפאה. הנשימה מחזירה חיּות למקומות שהורעבו ממנה. ורבי נחמן אמר את זה, בתורה ח', התורה של "ראיתי והנה מנורת זהב כולה", במשפט אחד, והוא כה קיצוני שקשה להאמין שנאמר: כל החסרונות כולם באים מחסרון החיּות, חסרון בנשימה. כל החסרונות. לא חלקם. כל דיכאון, כל קהות, כל חוסר חשק, כל "אין לי כוח", כל מקום שבו הפסקנו להרגיש, מקורו אחד: חיּות שאינה מגיעה לשם. ואם כך, ההיפוך מתחייב מאליו: הנשימה היא מילוי כל החסרונות. מנורה שאינה דולקת אינה בהכרח מנורה שבורה. לרוב היא פשוט מנורה שלא הגיע אליה שמן. לא נשברנו. הורעבנו. והאזהרה, מיד אבל מה שעולה מן החדרים שהורעבו אינו רך. מטופל שלי, נקרא לו איתמר, הגיע אליי אחרי סדנת נשימות. בנשימות הוא ראה את עצמו ילד קטן, לבד, בוכה. הרגיש שיטפון של פחד ועצב. עוצמתי, אמיתי, מטלטל. בסוף הסדנה המנחה אמר לו "יופי, שחררת אנרגיה", וכולם עברו הלאה. אחר כך היו לו שבוע של סיוטים וחרדות שלא הכיר. הילד ההוא לא עזב אותו. מה שקרה שם לא היה כישלון של הנשימה. הנשימה עשתה בדיוק את מה שהיא אמורה לעשות: היא החזירה חיות אל חדר אטום, והחדר נפתח. הכישלון היה שאיש לא ידע מה לעשות עם מה שיצא משם. ורבי נחמן, באותה תורה ח' בדיוק, כבר הוסיף את התנאי: "כדי שכל עבודת הנשימה תהיה נכונה ומכוונת נכון, יש להתקשר אל הצדיק." ואל תיבהלו מן המילה. תרגמו אותה, והיא נשארת נכונה בכל שפה: יש להתקשר אל הצדיק, אל המדריך, אל המורה, אל המלווה. זו אמירה קלינית פשוטה, נכונה בכל מסורת ובכל חדר טיפול בעולם: אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. ולכן זה הספר הרביעי הנשימה פותחת. אבל את הכלים לעבד את מה שנפתח, כבר בנינו, בשלושת הספרים הקודמים בסדרה. "שיחת האיברים" נותן את המפה של מה שיוצא: מגינים, כבאים, גולים. ואת האמנות של הקשר איתם. "החזיקו עצמכם יחד" נותן את הֵעד. את האדם שנשאר בחדר. את הוודאות שאיש לא יישאר לבד עם מה שעלה בו. 1 ספרנו "פקוד יפקוד" נותן את המדע. את חלון הפלסטיות , את ההצמדה, ואת ההבדל שבין פריקה שמקלה לרגע לבין היפוך שמשנה מהשורש. הנשימה בלי שלושתם היא דלת שנפתחה ואין מי שעומד מאחוריה. שלושתם בלי הנשימה הם כלים מצוינים מול דלת שאיננו מצליחים לפתוח. למי מיועד הספר למטפלים, מכל הגישות. הספר מלמד מה בדיוק קורה בנשימה, מה עולה ממנה, איך מלווים אותה, ומתי אומרים "לא". למנחי נשימה, שיודעים לפתוח, ורוצים ללמוד גם לסגור. למי שנשם, ונשאר עם משהו פתוח, ולא הבין מה קרה לו. ולמי שרוצה להבין את עצמו, גם בלי רקע בפסיכולוגיה. הספר כתוב בשפה נגישה, והוא מציע דרך חדשה להביט בקהות, בעייפות ובאדישות שאנחנו סוחבים: לא כפגם, אלא כרעב. מבנה הספר חלק א': יסודות, מהי נשימה מעגלית, מאיפה היא באה, ומה היא באמת עושה. ההיסטוריה, וגם המקור: רבי נחמן, האנחה, והחדרים האטומים. חלון זמן קצר, אחרי שזיכרון רגשי מופעל, שבו הוא נעשה 'נזיל' וניתן לשכתוב. הגילוי הזה, שנקרא רה-קונסולידציה של הזיכרון, הוא הבסיס המדעי לשינוי עמוק. חלק ב': המדע, מה קורה בגוף, במוח ובמערכת העצבים. ולמה זה 2 פותח את חלון הפלסטיות חלק ג': מפת הרבדים, מה עולה משם. הסכמות, המגינים, החלקים הפצועים, והחלקים השמורים: אלה שיחד עם הכאב נגנזה בהם גם החיות. חלק ד': הפרקטיקה, ההכנה, ההערכה, ההתוויות נגד, הטכניקה, הליווי, והעיבוד, השלב שרוב הסדנאות בעולם מפספסות. חלק ה': ארבעה נכנסו לפרדס, מפת הסיכונים, בלשון חז"ל. בן עזאי, בן זומא, אחר, ורבי עקיבא. הכניסה אינה המבחן. היציאה היא המבחן. חלק ו': יישומים קליניים, חרדה, דיכאון, טראומה, אבל, בושה, כאב גופני, והתמכרויות. חלק ז': אינטגרציה, הנשימה יחד עם AEDP ,IFS, קוהרנס, SE ו12- הצעדים. וההתבודדות: הנשימה כווידוי בלי מילים. הזמנה למסע הספר הזה אינו מלמד "איך לנשום". הוא מלמד מה נפתח כשנושמים, ומה עושים עם מה שנפתח. ולפני שנצא לדרך, שורה אחת שהיא כל הספר בתמצית, והיא לקוחה מספר קודם שלי: "שויתי", לשון השתוות. מרוצה איך שייצא. מי שבא לנשום כדי לקחת משהו, פריצה, שחרור, אור, חוויה, כבר איבד את הדרך. הוא הפך את הכלי למטרה. מי שבא בהשתוות, "אני פתוח למה שיעלה, וגם אם לא יעלה כלום, זה בסדר", הוא היחיד שהנשימה יכולה באמת לרפא. אז בואו, קחו נשימה, ובואו נתחיל את המסע.